פסק-דין בתיק הפ"ב 8055-04-11

1.           לפניי בקשה לאישור פסק בוררות (הפ"ב 8055-04-11) שהוגשה על ידי מר חיים הופמן (להלן: "הופמן"), ובקשה לביטול פסק בוררות (הפ"ב 4468-05-11) שהוגשה על ידי מר יוסף ברמן ("ברמן") ומר יוסף כהן ("כהן").

2.           מעיון במסמכים שהוגשו לתיק עולות העובדות הבאות:

3.           ברמן הינו אזרח ותושב ארה"ב, והוא הבעלים הרשומים של דירה בת שני חדרים בקומה ב' בבנין שברחוב דוד 24 ירושלים (להלן: "הדירה"). ביום 31.7.03 חתם ברמן בפני קונסול ישראל בפלורידה שבארה"ב על יפוי כוח כללי על שם כהן, בו ייפה ברמן את כוחו של כהן לטפל בכל ענייני הדירה; ובמשך השנים מאז עריכת יפוי הכוח האמור טיפל כהן, בין היתר, בהשכרת הדירה וגביית השכירות.

4.           ב- 5.11.10 חתם כהן בשמו של ברמן "לפי יפוי כח" על זיכרון דברים עם הופמן לרכישת הדירה על ידי הופמן, בתמורה לסך של 1,000,000ש"ח. במעמד חתימת זיכרון הדברים ובהתאם לנאמר בו, העביר הופמן לידי כהן תשלום ראשוני בסך 8,000ש"ח, והתחייב לשלם סך נוסף של 72,000ש"ח תוך 40 יום. בזיכרון הדברים גם כלולות הוראות באשר למועדי התשלומים הנוספים להשלמת מלוא התמורה.

5.           יצוין כי במקביל לזיכרון דברים זה חתם הופמן על זיכרון דברים נוסף עם הגב' סוזן רבקה מנדלסון, שהיא הבעלים הרשומים של דירה נוספת באותו בניין ובאותה קומה ברחוב דוד 24 בירושלים, לרכישת הדירה שלה האמורה בתמורה לסך 890,000ש"ח. גם בעסקה זאת, במעמד חתימת זיכרון הדברים ובהתאם לנאמר בו, העביר הופמן לידי כהן, עבור הגב' מנדלסון (כהן והגב' מנדלסון נשואים זל"ז, כפי שעולה, בין היתר, מתצהירו של בנם, יצחק מנדלסון), תשלום ראשוני בסך 8,000ש"ח, והתחייב לשלם סך נוסף של 72,000ש"ח תוך 40 יום.

         תשלומים נוספים אלה (סה"כ 144,000 ש"ח) אכן בוצעו על ידי הופמן, ולתיק הוגשה קבלה כתובה בכתב ידו של כהן בה הוא מאשר כי הופמן העביר לידיו 144,000ש"ח בהתאם להתחייבויותיו בשני ההסכמים האמורים (תגובת הופמן מיום 18.5.11, נספח ג'). בסך הכול, אפוא, שילם הופמן לכהן 160,000ש"ח. בסמוך לאחר מכן אף הגיש הופמן הצהרות רוכש לרשות המיסים בה דווחו העסקאות האמורות.

6.           בשלב מסוים לאחר עריכת זכרוני הדברים וביצוע התשלומים האמורים, הגיע כהן למסקנה שהמחיר שנקבע עבור דירת ברמן בזיכרון הדברים שחתם עם הופמן נמוך משמעותית ממחיר השוק העדכני של הדירה. בעקבות כך, חתמו כהן והופמן על "שטר ברורין" ביום י"ד אדר א' תשע"א (נספח ו' לתגובת הופמן) בפני הדיינים נוסבאום, ווילליגער וגליק בבית דין צדק "נתיבות חיים", בו מצהירים הצדדים כי קיבלו עליהם את הדיינים האמורים " לדון בינינו בעניין מכירת דירה ברחוב דוד 24, דירה מס' 6 וכל המסתעף מעניין זה... תוקף שטר זה לזמן בלתי מוגבל, כתוקף שטרי בירורין המועילים ע"פ התורה, וכתוקף קאמפראמייס המועיל ע"פ חוקי הממשלה...".

7.           בסופו של ההליך שהתנהל בפניהם, הוציאו הדיינים מתחת ידם ביום י"ט אדר ב' תשע"א, מסמך תחת הכותרת " תיק מס' 666 (ע"א): בדו"ד שבין הרב חיים צדוק הופמן שליט"א לבין הרב יוסף כהן שליט"א בענין מכירת דירה ברחוב דוד 24 דירה מס' 6, ירושלים - פסק דין", בו קבעו כדלהלן: " לאחר שהנ"ל קיבלו עליהם בקאג"ס [היינו, בקנין אגב סודר - ב.ג.] לקבל עליהם חוו"ד, וכן חתמו על שטר בוררות, ולאחר שמיעת טענות שני הצדדים, הננו לחוו"ד בזה: א. ההסכם והזיכרון דברים בתוקפם, והמקח קיים במחיר שנקבע בז"ד, ב. הצדדים והמיופה כוח יחתמו על חוזה מיד." על החתום מופיעות חתימותיהם של שלושת הדיינים האמורים, הרב נפתלי נוסבאום, אב"ד; הרב משה ווילליגער; והרב יצחק שמואל גליק.

8.           פסק דין זה של בית דין צדק "נתיבות חיים" הוא אשר הוגש לבית המשפט לאישור.

9.           לטענת ברמן וכהן, יש לדחות את בקשת הופמן לאישור פסק הבוררות האמור, וזאת ממספר עילות מצטברות אשר יפורטו אחת לאחת.

10.       ראשית טוענים ב"כ ברמן וכהן כי פסק הבוררות ניתן בהעדר סמכות.

11.       ב"כ ברמן מפנה לעובדה, שאכן התבררה במסגרת הדיונים בבית משפט זה, כי פסק הבוררות שהוגש לאישור הינו פסק שני שנתנו הדיינים בנדון, וכי כחודש לפני כן - בכ"א אדר א' תשע"א - חתמו הדיינים על מסמך אשר אף הוא נושא כותרת " פסק דין", בו קבעו כי " אין באפשרות לבטל את המקח, והעסקה קיימת", הא ותו לא. אמנם, אין הבדל גדול בין שני פסק הדין, כשגם פסק הבוררות השני קובע כי המקח קיים (אלא שבפסק השני נקבע בנוסף כי על "הצדדים ומיופה הכח" לחתום על חוזה "מיד"), אלא שלטענת ב"כ ברמן, עצם העובדה שכבר ניתן פסק בוררות קודם חוסמת בפני הדיינים כל אפשרות למתן פסקי דין נוספים; ומאחר שהופמן מבקש אך ורק את אישורו של הפסק השני, אשר, כאמור, ניתן לטענת ב"כ ברמן בהעדר סמכות, דין הבקשה להידחות.

12.       אין לקבל טענה זאת. ב"כ ברמן אכן צודק בטענתו כי הכלל הוא שאין לבוררים סמכות להוציא פסקי בוררות נוספים לאחר שנתנו כבר פסק דין בסכסוך שבפניהם; אלא, שמאחר שסמכות הבוררים לנהל הליך בוררות נשענת על הסכמת הצדדים, הרי שהצדדים עצמם יכולים להסמיך את הבוררים להוציא פסקי דין נוספים. במקרה דנן, בשטר הברורין עליו חתמו כהן והופמן, ואשר בו הסמיכו את הדיינים לדון בעניינם, נקבע מפורשות כי הצדדים מסמיכים את הדיינים לא רק להכריע לגופו של הסכסוך אלא גם " ... לקבוע ביצוע ודרכי אכיפה לפס"ד והחלטותיו"; והתוספת שבפסק השני, בה הורו הדיינים, כאמור, כי על הצדדים לחתום מיידית על חוזה, אינה אלא הוראה בדבר "דרכי האכיפה" של פסק דינם המקורי, בו קבעו כי העסקה כפי שנקבעה בזכרון הדברים הינה בתוקף.

13.       לב"כ ברמן טענה נוספת באשר לסמכות הבוררים, והיא שכהן כלל לא היה מוסמך לפעול על בסיס יפוי הכוח שנתן לו ברמן בשעתו, שנים רבות לפני שערך את זכרון הדברים, וברמן כלל לא היה מודע לעובדה שכהן פעל למכור את דירתו; כך שפעולות כהן בנדון, גם באשר למכירת הדירה וגם באשר לפניית כהן לדיינים - שגם צעד זה נעשה ללא ידיעתו של ברמן - בוצעו ללא סמכות, ועל כן יש גם לפסול כל הכרעה או הוראה של הדיינים אשר נבעו מפעולות אלו של כהן שבוצעו ללא סמכות.

14.       גם טענה זו אין לקבל. מעבר לעובדה שלפי עדותו של כהן, הוא עדכן את ברמן טלפונית באשר למאמציו למכור את הדירה ואף באשר לעסקה שהתגבשה עם הופמן (ויש לקבל את גרסתו על פני זו של ב"כ ברמן, מאחר שעל אף הצהרותיו בבית משפט זה כי יגיש תצהיר מטעם ברמן, בסופו של יום לא עשה כן, כך שעדות כהן אינה נסתרת בנקודה זו), הרי שברמן העביר לכהן יפוי כח כללי, ובמועדים הרלוונטיים - היינו, בעת חתימת כהן על זכרון הדברים ובעת חתימתו על שטר הברורין, היה כהן מוסמך מפורשות, על פי האמור ביפוי הכוח הנ"ל, למכור את הנכס בשם ברמן וכמו כן, להעביר כל נושא הקשור לנכס להליך של בוררות. אי לכך, אף לא היה כהן זקוק לאישורו או אף ידיעתו של ברמן כשחתם על זכרון הדברים, ומאוחר יותר, כשפנה לבוררים.

15.       ב"כ ברמן וכהן ממשיכים וטוענים כי הפנייה לבוררים נעשתה בהעדר סמכות מסיבה נוספת, והיא שבזכרון הדברים נקבע כי במקרה של חילוקי דעות בין הצדדים יפנו לבוררות בפני הרב אשר זליג וייס, בעוד שבפועל לא עשו כן ופנו לבית דין צדק נתיבות חיים. גם טענה זו בטעות יסודה: כפי שהצדדים הסכימו בזכרון הדברים לפנות לרב וייס, כך בכוחם לקבל כל הסכמה אחרת בהמשך, וצדדים החתומים על סעיף בוררות מוסמכים תמיד לשנות את פרטי ההסכם כל עוד שעושים כן בהסכמה. אי לכך, מאחר שבמקרה דנן חתמו כהן והופמן על שטר ברורין אשר בו הם ממנים את בית דין "נתיבות חיים", הרי שאין בקביעה השונה והקודמת שבזכרון הדברים כדי לחסום את דרכם מלעשות כן. כמו כן, אין אלא לדחות את טענת ב"כ ברמן כי כהן לא היה מוסמך לשנות את קביעת הבורר שבזכרון הדברים ללא הסכמתו המפורשת של ברמן, וטענה זו כלל אינה מובנת; שהרי כהן - ולא ברמן - הוא אשר ערך את זכרון הדברים בו נקבע רב וייס כבורר, ועל כן, אין שום הגיון בטענה שלאחר שכהן קבע בורר מסוים, לא יהיה מוסמך להסכים על בורר אחר אלא באישורו של שולחו.

16.       ב"כ כהן מעלה טענה נוספת ועקרונית בנוגע לסמכות הבוררים: לטענתו, בפנייתו של כהן לדיינים כלל לא התכוון לבקש כי ישמשו כבוררים, וכי יכריעו הלכה למעשה בינו לבין הופמן, אלא פנה לקבלת חוות דעת הלכתית באשר לתקפות זכרון הדברים שחתם עם הופמן למכירת הדירה, במחיר שהתברר לדעתו כמחיר נמוך בהרבה מערכו הריאלי של הנכס. ב"כ כהן גם מסתמך בעובדה כי בפסק הבוררים אשר הוגש לאישור, משתמשים הדיינים עצמם במונח "חוות דעת" ("לאחר שהנ"ל קיבלו עליהם בקאג"ט לקבל עליהם חוו"ד..."), כשלטענת ב"כ המבקשים, הכוונה הייתה לחוות דעת הלכתית שניתנה בתשובה לפנייתו ההלכתית של כהן לדיינים. לטענת ב"כ כהן, יש להבחין הבחנה ברורה וחדה בין פנייה לרבנים לקבלת פסק הלכה, אשר אמורה להדריך את השואל מבחינה דתית/הלכתית, לבין פנייה אליהם כדיינים/בוררים בבקשה להכריע הכרעה "שיפוטית" בין הצדדים כבוררים. במקרה דנן, טוען ב"כ כהן כי כלל לא הייתה כל כוונה לבקש מהרבנים לפעול כבוררים ולהכריע הלכה למעשה בין הצדדים אלא, כאמור, לתת פסק הלכה לכהן, הא ותו לא.

         אומנם, כהן אינו מכחיש כי הינו חתום על "שטר ברורין", אלא, שלטענתו, חתם על השטר בשם עצמו ולא בשם שולחו (ועל אף שרשומות על יד חתימתו המילים "כמיופה כוח", עובדה אשר לכאורה סותרת את טענתו כי חתם על השטר בשם עצמו, טוען כהן כי לא הוא זה אשר רשם את שתי המילים האלה וכנראה נרשמו מאוחר יותר, ככל הנראה על ידי הדיינים); ושוב, הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי בכוונתו לבקש פסק הלכה הנוגע אליו כשליח, ולא לשולחו כבעל הנכס, ולא היה מודע לכך שלשטר עליו חתם משמעות אחרת.

17.       כמו כן מפנים ב"כ המבקשים לעובדה כי הפנייה לדיינים נעשתה ביום ו', אשר לפי הפרוספקט של בית הדין הינו היום בשבוע המשוריין לפניות הלכתיות לרבנים ולא לבוררויות "דין תורה".